הסיפור מאחורי אבן ברלינאית למזכרת
המהלך בימינו בשדרות freisinger 8 בברלין ימצא במדרכה 'אבן נגף'. היא מוזהבת ומוגבהת ביחס לאבני הרחוב סמוך לכתובת האמורה.
'אבני נגף' הוא שמו של מפעל הנצחה לקורבנות הנאצים הייוצא לפועל ברחובות שונים באירופה.
השם freisinger (ככל הנראה זמר חופשי ) אינו יכול לספק תאור ציני יותר לאשר ארע באוגוסט 1942 ללינה ורשינסקי, בבית מספר 8. מאורע שלמגינת הלב היה שגור, שטני ורצחני, נטול חופש או חרות כל שהם. לינה, שהגיעה לבקר את בני משפחתה בארץ ב 1935 וב 1938 ובחרה בכל זאת בגילה המתקדם לשוב לגרמניה, הצטוותה על ידי הצורר לעזוב את ביתה ויצאה לדרך ממנה לא שבה.
את סיפורה של לינה שמעתי היום מחבר - הוא נינה מצד אמו. הסיפור להלן אחרי התמונות. יהא זכרה וזכר הנספים ברוך.
לינה ואבן הנגף ברחוב:
סיפורה של לינה:
ימיה האחרונים של סבתי – לינה ורשינסקי (בראון)
לאחר מסע משפחתי לברלין להצבת מספר "אבני-עד" לזכר בני משפחתנו שנרצחו בשואה,
נוכחתי לדעת שרק מעטים מהנוכחים (רובם נכדים ונינים) מודעים לפרטי החיים של אותם בני משפחה,
פרט לידע הכללי שהם "נרצחו בשואה". לכן, ניסיתי לאתר, ממקורות שונים, מידע נוסף על סבתי (ואחרים)
מאחר ואין אתנו כיום בני משפחה שהכירו את האנשים האלה ובאפשרותם להעביר מידע ממקור ראשון,
על חייהם ועולמם בגרמניה.
נוכחתי לדעת שרק מעטים מהנוכחים (רובם נכדים ונינים) מודעים לפרטי החיים של אותם בני משפחה,
פרט לידע הכללי שהם "נרצחו בשואה". לכן, ניסיתי לאתר, ממקורות שונים, מידע נוסף על סבתי (ואחרים)
מאחר ואין אתנו כיום בני משפחה שהכירו את האנשים האלה ובאפשרותם להעביר מידע ממקור ראשון,
על חייהם ועולמם בגרמניה.
ספורה של לינה הוא למעשה ספורם של רב בני משפחת בראון הברלינאית. היא וארבעת אחיה גדלו והקימו
משפחות בברלין וגרו בסמיכות זה עם זה. עבור עשרות צאצאיהם הפזורים בכל קצווי העולם, "עוגן" ההתיחסות
להכרת קרבת המשפחה הוא תצלום משנת 1884 אשר שרד עד היום ובו נראים שלושת האחיות ושני האחים,
בתמונה מעוצבת כשי ליום הנשואין של הוריהם. שגרת החיים בברלין הופרה כאשר לאחר הבחירות של 1933
החלו המשפחות להתפזר. הורי היגרו לפלשתינה בעוד שהאחרים בחרו להגיע לארצות אחרות. כבר ב-1935
הגיעה לינה לבקור בארץ לראות כיצד חיים בתה ומשפחתה בלבנט. כנראה שהמציאות בארץ ישראל
לא קסמה לה, ולמרות שאמי היתה בת יחידה ולינה היתה כבר אלמנה שנים רבות, החליטה לחזור לברלין
ולעולם המוכר לה.
משפחות בברלין וגרו בסמיכות זה עם זה. עבור עשרות צאצאיהם הפזורים בכל קצווי העולם, "עוגן" ההתיחסות
להכרת קרבת המשפחה הוא תצלום משנת 1884 אשר שרד עד היום ובו נראים שלושת האחיות ושני האחים,
בתמונה מעוצבת כשי ליום הנשואין של הוריהם. שגרת החיים בברלין הופרה כאשר לאחר הבחירות של 1933
החלו המשפחות להתפזר. הורי היגרו לפלשתינה בעוד שהאחרים בחרו להגיע לארצות אחרות. כבר ב-1935
הגיעה לינה לבקור בארץ לראות כיצד חיים בתה ומשפחתה בלבנט. כנראה שהמציאות בארץ ישראל
לא קסמה לה, ולמרות שאמי היתה בת יחידה ולינה היתה כבר אלמנה שנים רבות, החליטה לחזור לברלין
ולעולם המוכר לה.
בקור נוסף שלה היה ב-1938 ואז הופעלו עליה לחצים נכרים שלא לחזור לגרמניה על ידי קרובים ומכרים, לא
נתן היה לשכנע אותה שלא לחזור לברלין. תשובתה לכולם היתה "עברנו את מלחמת העולם הראשונה,
נעבור גם את המלחמה הבאה באם תהיה. מה כבר יכולים לעשות לזקנה כמוני (היא ילידת 1870)?".
וכך חזרה לדירתה 8 Freisinger st., בסמוך מאוד לאחותה וגיסתה. קשה לנו כיום להבין כיצד, במחצית השניה
של 1938, היו עדין יהודים בגרמניה שהאמינו שכל הפגיעות, התעמרויות ותעמולה השטנה כנגד היהודים
בכלל ויהודי גרמניה בפרט, אינם מסכנים את בטחונם האישי מעבר לזה של אזרחים אחרים שם. כיום,
הדבר לא נתפס, אך עובדתית סבתי נצלה את כרטיס הנסיעה באוניה מחיפה וחזרה לגרמניה מרצונה החופשי.
נתן היה לשכנע אותה שלא לחזור לברלין. תשובתה לכולם היתה "עברנו את מלחמת העולם הראשונה,
נעבור גם את המלחמה הבאה באם תהיה. מה כבר יכולים לעשות לזקנה כמוני (היא ילידת 1870)?".
וכך חזרה לדירתה 8 Freisinger st., בסמוך מאוד לאחותה וגיסתה. קשה לנו כיום להבין כיצד, במחצית השניה
של 1938, היו עדין יהודים בגרמניה שהאמינו שכל הפגיעות, התעמרויות ותעמולה השטנה כנגד היהודים
בכלל ויהודי גרמניה בפרט, אינם מסכנים את בטחונם האישי מעבר לזה של אזרחים אחרים שם. כיום,
הדבר לא נתפס, אך עובדתית סבתי נצלה את כרטיס הנסיעה באוניה מחיפה וחזרה לגרמניה מרצונה החופשי.
כמובן שמהר מאד המציאות בגרמניה טפחה על פניה, ההגבלות הלכו וגברו, הקושי ברכישת מצרכי מזון הלך
וגבר וב- 1941 חויבה למכור את הבית שבבעלותה ולעבור ולהתגורר עם אחותה הבוגרת ממנה.
הקשרים אתן היו מועטים ומצומצמים, גלויות שהועברו באמצעות הצלב האדום וכללו רק תכנים כלליים ואישור
שמצב בריאותן טוב. על כל מכתביה חתמה בשם לינה-שרה כנדרש.
וגבר וב- 1941 חויבה למכור את הבית שבבעלותה ולעבור ולהתגורר עם אחותה הבוגרת ממנה.
הקשרים אתן היו מועטים ומצומצמים, גלויות שהועברו באמצעות הצלב האדום וכללו רק תכנים כלליים ואישור
שמצב בריאותן טוב. על כל מכתביה חתמה בשם לינה-שרה כנדרש.
באוגוסט 1942 התקבלה הודעה מהגסטפו שעליהן להתיצב בתאריך מסוים בתחנת רכבת MOABIT עם מזוודה
אחת. כמו כן נדרשו לסמן כל פריט שהן לוקחות אתן ולהשאיר הדירה נקיה, מסודרת ועם רישום מלא של
התכולה. אחותה של לינה התאבדה באותו הלילה בעוד שלינה הכינה עצמה להתיצבות לנסיעה לטרייזנשטד
שבצ'כוסלובקיה. הנימוק שנתן בהוראת הגסטפו היה שעקב המלחמה הסכנה בברלין גדולה יותר ולמען שלומם
של האזרחים היהודים הם נשלחים למקומות בטוחים יותר. תחנת MOABIT נבחרה לארגון המשלוחים של יהודי
ברלין משום שזו היתה תחנה לסחורות ומטענים, כך שהקהל הרגיל בתחנות רכבת לא יבחין במשלוחים הכמעט
יום יומיים הללו. בשבת ה-18.8.1942 (טרנספורט מס' 1/46) עמדה לינה ברציף שנקבע ובשעה היעודה
עם עוד 842 יהודים קשישים מוכנה לנסיעה לטרייזינשטד. מתוך משלוח יומי ספציפי זה של קשישי
ברליןGROSSEN ALTEN TRANSPOT) ) שרדו רק 15 איש. בהגיעם לתחנת הרכבת נדרשו הנוסעים להצמיד
לחלקו הקדמי של המעיל שלבשו לוח קרטון ועליו מספר מזהה (מספרה של לינה 4476). כל נוסע היה חייב לרכוש
כרטיס נסיעה ולשלם עבור השהיה בטריזנשטד.
אחת. כמו כן נדרשו לסמן כל פריט שהן לוקחות אתן ולהשאיר הדירה נקיה, מסודרת ועם רישום מלא של
התכולה. אחותה של לינה התאבדה באותו הלילה בעוד שלינה הכינה עצמה להתיצבות לנסיעה לטרייזנשטד
שבצ'כוסלובקיה. הנימוק שנתן בהוראת הגסטפו היה שעקב המלחמה הסכנה בברלין גדולה יותר ולמען שלומם
של האזרחים היהודים הם נשלחים למקומות בטוחים יותר. תחנת MOABIT נבחרה לארגון המשלוחים של יהודי
ברלין משום שזו היתה תחנה לסחורות ומטענים, כך שהקהל הרגיל בתחנות רכבת לא יבחין במשלוחים הכמעט
יום יומיים הללו. בשבת ה-18.8.1942 (טרנספורט מס' 1/46) עמדה לינה ברציף שנקבע ובשעה היעודה
עם עוד 842 יהודים קשישים מוכנה לנסיעה לטרייזינשטד. מתוך משלוח יומי ספציפי זה של קשישי
ברליןGROSSEN ALTEN TRANSPOT) ) שרדו רק 15 איש. בהגיעם לתחנת הרכבת נדרשו הנוסעים להצמיד
לחלקו הקדמי של המעיל שלבשו לוח קרטון ועליו מספר מזהה (מספרה של לינה 4476). כל נוסע היה חייב לרכוש
כרטיס נסיעה ולשלם עבור השהיה בטריזנשטד.
הנסיעה לטרייזנשטד ארכה מעל ל24 שעות והרכבת הגיעה לתחנה שם ב19.8.1942. אין בידינו פרטים על
הסדרי קבלת המזון ושתיה, צפיפות או הנוחיות ברכבת. כל שידוע הוא שתחנת הרכבת בטרייזנשטד רחוקה
3 קילומטר ממחנה טרייזנשטד ועל הקשישים היה לצעוד עם מטענם את המרחק הזה. אלו שלא היו יכולים
ללכת נזרקו על גבי משאיות והגיעו בצורה זו למחנה.
הסדרי קבלת המזון ושתיה, צפיפות או הנוחיות ברכבת. כל שידוע הוא שתחנת הרכבת בטרייזנשטד רחוקה
3 קילומטר ממחנה טרייזנשטד ועל הקשישים היה לצעוד עם מטענם את המרחק הזה. אלו שלא היו יכולים
ללכת נזרקו על גבי משאיות והגיעו בצורה זו למחנה.
טרייזינשטד היה בסיס צבאי עתיק של האימפריה האוסטרו-הונגרית והיה מיועד לקלוט 7000 חיילים
בקסרקטינים. באוגוסט 1942 שהו במקום כ 50000 יהודים בצפיפות איומה ותנאים הגייניים מחליאים
(אישור לרחצה במים קרים אחת לשישה שבועות, שרותים מרוחקים וכדומה). הטרנספורטים של קשישי
ברלין נדחסו לעליות הגג של הקסרקטינים בצפיפות איומה [פרטים לא מעטים בקטע זה נאספו מארכיון
בית טרזין שבקבוץ גבעת חיים]. הכרה והבנה של אומללות הכלואים הללו ותחושת אבדן תקוה וכבוד האדם,
ניתן לקבל מהרשומים הרבים שנעשו בגטו טרייזין במהלך אותה התקופה. שוב ושוב אנו רואים
קשישים יושבים מותשים על ספסל כיחידים או כקבוצות, עיניים כבויות ומבט חלול וחסר תקוה, עטופים במעיל
כבד שהוא כאילו מפלטם האחרון, והם ממתינים לאיזה שהוא סיום שישים קץ לסבלם המתמשך. התאבדויות
היו מאד שכיחות במחנה לאחר שהאנשים אבדו כל תקוה לחיות כבני אנוש.
בקסרקטינים. באוגוסט 1942 שהו במקום כ 50000 יהודים בצפיפות איומה ותנאים הגייניים מחליאים
(אישור לרחצה במים קרים אחת לשישה שבועות, שרותים מרוחקים וכדומה). הטרנספורטים של קשישי
ברלין נדחסו לעליות הגג של הקסרקטינים בצפיפות איומה [פרטים לא מעטים בקטע זה נאספו מארכיון
בית טרזין שבקבוץ גבעת חיים]. הכרה והבנה של אומללות הכלואים הללו ותחושת אבדן תקוה וכבוד האדם,
ניתן לקבל מהרשומים הרבים שנעשו בגטו טרייזין במהלך אותה התקופה. שוב ושוב אנו רואים
קשישים יושבים מותשים על ספסל כיחידים או כקבוצות, עיניים כבויות ומבט חלול וחסר תקוה, עטופים במעיל
כבד שהוא כאילו מפלטם האחרון, והם ממתינים לאיזה שהוא סיום שישים קץ לסבלם המתמשך. התאבדויות
היו מאד שכיחות במחנה לאחר שהאנשים אבדו כל תקוה לחיות כבני אנוש.
בתאריך 20.9.1942 (יום כיפור) לינה נצטוותה לעלות שוב על רכבת, הפעם רכבת משא (בהמות),
עם עוד כ- 2,000 מאנשי המחנה. בנסיעה זו היא סומנה כנוסעת מספר BP252 ונאמר לה שמעתה ואילך
היא תכונה רק כמספר זה, ללא שם. בכל קרון נדחסו כ-100 נוסעים, רובם עשו את רב הנסיעה בעמידה
כשלכל נוסע רק תיק קטן עם מעט מצרכי יסוד. מסע הרכבת מטרייזינשטד לטרבלינקה
( הנמצאת צפון מזרח מוורשה ) נמשך מעל 24 שעות ורבים מהנוסעים מתו במהלך הנסיעה. אנו יודעים שלינה,
למרות גילה, הגיעה לרמפה המפורסמת של טרבלינקה. המשלוח שבו נסעה כלל 2,002 יהודים מתוכם
שרד רק איש אחד.
עם עוד כ- 2,000 מאנשי המחנה. בנסיעה זו היא סומנה כנוסעת מספר BP252 ונאמר לה שמעתה ואילך
היא תכונה רק כמספר זה, ללא שם. בכל קרון נדחסו כ-100 נוסעים, רובם עשו את רב הנסיעה בעמידה
כשלכל נוסע רק תיק קטן עם מעט מצרכי יסוד. מסע הרכבת מטרייזינשטד לטרבלינקה
( הנמצאת צפון מזרח מוורשה ) נמשך מעל 24 שעות ורבים מהנוסעים מתו במהלך הנסיעה. אנו יודעים שלינה,
למרות גילה, הגיעה לרמפה המפורסמת של טרבלינקה. המשלוח שבו נסעה כלל 2,002 יהודים מתוכם
שרד רק איש אחד.
טרבלינקה היתה בשעתו מחנה ההשמדה הנאצי הגדול ביותר. במחנה זה הושמדו 880,000 איש (רובם יהודים).
ככלל, הושמדו 20,000 איש ליום (2,000 איש לשעה), כאשר בכל יום מגיעות רכבות עמוסות בכ-20,000 נוסעים
וחוזרות ריקות. מחנה השמדה מפלצתי זה, תפקד תחת פקוח של לא יותר מ-20-25 גרמנים ואוסטרים
Totenkopfverbände)
– SS ). יום אחר יום עבדה מכונת השמדה זו בקצב לחיסול 20000 איש כאשר בצוע הטפול בנוסעים עם ירידתם
מהרכבת ועד שריפת הגופות נעשה ע"י קבוצות שונות של עובדים אוקראינים ויהודים (Sonderkommando).
מטרייזינשטד נשלחו לטרבלינקה כ- 180,000 יהודים. הרכבת בה הגיעה סבתי לטרבלינקה ב- 21.9.1942
(עוד יום עבודה שגרתי במחנה) עצרה ברמפה הידועה לשמצה (עם שלטים שונים היוצרים אשליה של תחנת
רכבת רגילה). מכאן התנהל הכל במהירות וללא הסוואות. בלווי צעקות, מקלות, הצלפות וכלבים הורדו האנשים
מהקרונות, הצטוו להשאיר כל חבילה או מזוודה על הרציף, נשים וגברים הופרדו ונדחפו בכח לאולמות שונים.
הנשים נצטוו להתפשט ומשם הועברו לאולם סמוך בו היו ספסלים ומאחוריהם "ספרים". "ספר" היה חייב לגלח
את ראש האישה בחמש תנועות של המכונה (ולא יותר). הספרים (שהיו אסירים במחנה) שלא עמדו בקצב
הנדרש הוחלפו במהירות ונשלחו למשרפות.
ככלל, הושמדו 20,000 איש ליום (2,000 איש לשעה), כאשר בכל יום מגיעות רכבות עמוסות בכ-20,000 נוסעים
וחוזרות ריקות. מחנה השמדה מפלצתי זה, תפקד תחת פקוח של לא יותר מ-20-25 גרמנים ואוסטרים
Totenkopfverbände)
– SS ). יום אחר יום עבדה מכונת השמדה זו בקצב לחיסול 20000 איש כאשר בצוע הטפול בנוסעים עם ירידתם
מהרכבת ועד שריפת הגופות נעשה ע"י קבוצות שונות של עובדים אוקראינים ויהודים (Sonderkommando).
מטרייזינשטד נשלחו לטרבלינקה כ- 180,000 יהודים. הרכבת בה הגיעה סבתי לטרבלינקה ב- 21.9.1942
(עוד יום עבודה שגרתי במחנה) עצרה ברמפה הידועה לשמצה (עם שלטים שונים היוצרים אשליה של תחנת
רכבת רגילה). מכאן התנהל הכל במהירות וללא הסוואות. בלווי צעקות, מקלות, הצלפות וכלבים הורדו האנשים
מהקרונות, הצטוו להשאיר כל חבילה או מזוודה על הרציף, נשים וגברים הופרדו ונדחפו בכח לאולמות שונים.
הנשים נצטוו להתפשט ומשם הועברו לאולם סמוך בו היו ספסלים ומאחוריהם "ספרים". "ספר" היה חייב לגלח
את ראש האישה בחמש תנועות של המכונה (ולא יותר). הספרים (שהיו אסירים במחנה) שלא עמדו בקצב
הנדרש הוחלפו במהירות ונשלחו למשרפות.
במצב זה עירומה, מגולחת, מפוחדת ומאוימת, נדחפה סבתי בצעקות והצלפות לכוון ה"מקלחות". זאת
במסלול עם גדרות גבוהות משני צדדיו ( מסלול זה נקרא בפי האסירים במקום "הדרך לשמים"
-(Himmelstrasse, כאשר אוקראינים עם כלבים מאיצים באנשים למהר ולהגיע למקלחות. כאשר נכנסו לאולם
האמור להוביל למקלחות, סביר להניח שאותם אנשים אבדו כבר את תחושת היותם בני אדם ופעלו כאוטומט
חסר רגש ותחושה, המציית לפקודות. האנשים נדחפו לתאים בעלי דלתות גדולות, כ-1,000 איש לתא, הם נצטוו
להרים ידיים מעל לראשם כך שנתן יהיה לדחוס יותר אנשים לתא. לקראת סגירת הדלתות נזרקו פנימה מעל
לראשי האנשים העומדים ילדים קטנים. דלתות הענק ננעלו ומיד החל בהזרמת גז CO לתוך התא.
זאת במשך 20 דקות. זמן זה היה אמור להיות מספיק ארוך כך שכל הכלואים בתא ימותו. בפועל, לעתים לא רחוקות
הוצאו מהתא אנשים חיים עדין. (במחנות אחרים ההמתה היתה על ידי גז ציקלון B. הזרמת הגז מתקרת תא לוותה
בצעקות איומות של הכלואים עקב תחושת החנק וגרוי הגרון. ענוי זה נמשך כ-12).
במסלול עם גדרות גבוהות משני צדדיו ( מסלול זה נקרא בפי האסירים במקום "הדרך לשמים"
-(Himmelstrasse, כאשר אוקראינים עם כלבים מאיצים באנשים למהר ולהגיע למקלחות. כאשר נכנסו לאולם
האמור להוביל למקלחות, סביר להניח שאותם אנשים אבדו כבר את תחושת היותם בני אדם ופעלו כאוטומט
חסר רגש ותחושה, המציית לפקודות. האנשים נדחפו לתאים בעלי דלתות גדולות, כ-1,000 איש לתא, הם נצטוו
להרים ידיים מעל לראשם כך שנתן יהיה לדחוס יותר אנשים לתא. לקראת סגירת הדלתות נזרקו פנימה מעל
לראשי האנשים העומדים ילדים קטנים. דלתות הענק ננעלו ומיד החל בהזרמת גז CO לתוך התא.
זאת במשך 20 דקות. זמן זה היה אמור להיות מספיק ארוך כך שכל הכלואים בתא ימותו. בפועל, לעתים לא רחוקות
הוצאו מהתא אנשים חיים עדין. (במחנות אחרים ההמתה היתה על ידי גז ציקלון B. הזרמת הגז מתקרת תא לוותה
בצעקות איומות של הכלואים עקב תחושת החנק וגרוי הגרון. ענוי זה נמשך כ-12).
עם הפסקת הזרמת הגז נפתחו, על ידי אנשי הזונדרקומנדו, דלתות גדולות מן הצד השני של התא ההשמדה
וגופות מעוותות של הנספים הועמסו במהירות על קרוניות והועברו לשריפה. בטרבלינקה שריפת הגופות נעשתה
מיד לאחר גרירתן מתאי ההמתה. הגופות הונחו על קורות עץ הספוגות בדלק, לרב גבר ליד אישה וביניהם תינוק
(דבר שאפשר שריפה יותר יעילה ומהירה). המשרפות עבדו 24 שעות ביממה על מנת לאפשר קליטת 20,000
קורבנות למחרת. כמות האפר הקטנה שנותרה נאספה ופוזרה על פני שטחים נרחבים (לאחר ערבוב עם חול)
בשדות שבסביבה. כך למעשה, תוך כ- 24 שעות לא נותר כל זכר (או עדות מפלילה) ל-20,000 איש שעד אמש
היו בני אנוש.
וגופות מעוותות של הנספים הועמסו במהירות על קרוניות והועברו לשריפה. בטרבלינקה שריפת הגופות נעשתה
מיד לאחר גרירתן מתאי ההמתה. הגופות הונחו על קורות עץ הספוגות בדלק, לרב גבר ליד אישה וביניהם תינוק
(דבר שאפשר שריפה יותר יעילה ומהירה). המשרפות עבדו 24 שעות ביממה על מנת לאפשר קליטת 20,000
קורבנות למחרת. כמות האפר הקטנה שנותרה נאספה ופוזרה על פני שטחים נרחבים (לאחר ערבוב עם חול)
בשדות שבסביבה. כך למעשה, תוך כ- 24 שעות לא נותר כל זכר (או עדות מפלילה) ל-20,000 איש שעד אמש
היו בני אנוש.
כשעתיים לאחר שהרכבת שהובילה את סבתי לטרבלינקה ועצרה ליד הרציף לא נותר מסבתי ולו אף הזכר
הדל ביותר (פרט לרישום המדויק ביומן המחנה, שורה אחת מתוך 20,000 שורות בתאריך 21.9.42). כלום
לא נותר, כלום.
הדל ביותר (פרט לרישום המדויק ביומן המחנה, שורה אחת מתוך 20,000 שורות בתאריך 21.9.42). כלום
לא נותר, כלום.
לא הכרתי את סבתי, אך בנסיבות רבות וחוזורת נסיתי לדמיין מה חשבה והרגישה, כאשר נשלחה מברלין
לטרייזין, כאשר עוד יכלה היתה לחשוב על ההחמצה הגדולה שלא נשארה בארץ ישראל ב-1938. מה חשבה
והרגישה במסע ברכבת בהמות מטרייזן לטרבלינקה? האם חשבה על משפחתה? על הדמונויות של גרמניה
שבה חייתה כל חייה? האם הבינה באמת שכל הקורה לה אמנם יכל לקרות בעולמנו? תקוותי היא שכאשר
הגיעה לטרבלינקה והועמדה בפני התובנה שכאן מחכה המוות, היא היתה כבר במצב של שתוק רגשי ומחשבתי
ונמנע ממנה הסבל הבל יתואר של אותו תהליך.
לטרייזין, כאשר עוד יכלה היתה לחשוב על ההחמצה הגדולה שלא נשארה בארץ ישראל ב-1938. מה חשבה
והרגישה במסע ברכבת בהמות מטרייזן לטרבלינקה? האם חשבה על משפחתה? על הדמונויות של גרמניה
שבה חייתה כל חייה? האם הבינה באמת שכל הקורה לה אמנם יכל לקרות בעולמנו? תקוותי היא שכאשר
הגיעה לטרבלינקה והועמדה בפני התובנה שכאן מחכה המוות, היא היתה כבר במצב של שתוק רגשי ומחשבתי
ונמנע ממנה הסבל הבל יתואר של אותו תהליך.
1.5.2019
תגובות
הוסף רשומת תגובה